אלבום זה הוא שיר מפוזר, שנולד מהקלטות בלתי פורמליות שגנב האמן... מעצמו.

בד בדמיון. תמונה בספיה, חצייה שרופה.
פסנתר עייף, צליל ישן, חופשי לחקור, מלא הדי פדל.

סיפור אחד שלם. לאורכו, תרגילים חוזרים. שיחה אינסופית, עם רעיונות שבאים, הולכים וחוזרים, דבוקים בהרגלים. כמו אנחנו.

ברקים ומעופים, לקסם. עקבות, טרנס ודפוסים, מזוקקים על אדמה חיה של מקלדת לא לגמרי בינארית. חומרי פלסטיק.

מצב גבולי, חלומי. חלום ער. בגבולות התפיסה.

לנגן, זה הכל. אזור הדמדומים של החלומות הוא החיים הכפולים שאנחנו פוגשים כל לילה. רוח חמה, מבט כן, השקיפות המימית של האוויר.

תחת השפעת אלקטרו-פסיכדליק ונסיוני, הפסנתרן חלם את האלבום, שוחה בעומק אגם עננים, מלטף אנוש-חיות עיני זוהר. פסנתרים מלוכלכים בדרך. תמונות מלוכלכות. אולי סוג של ג'אז סימבוליסטי צרפתי.

קלישאה. כמו חיינו, חיים מחדש, שוב, דרך חלום הער של סרטים וסדרות.

האם אנחנו משהו מעבר לקלישאות? לא משנה.

חייך למצלמה. עשה אהבה עם המצלמה, כן, בוא, ככה, בייבי, המשך, זיין את המצלמה.

הכל בגלל שפסנתר אינו כלי שנושאים, וכולם מנגנים בו: אף אחד אינו בעל פסנתר. זו הבחורה או הבחור שכולם אוהבים בסתר. כולם שוכבים איתו.

פסנתר הוא הסערה של עצמך. פסנתר הוא השקט, לחישה קלה שלך.

הקלטות אלה הן דברים אמיתיים, שנוגנו על פסנתרים שפגש האמן בדרך, שהוקלטו במכשירים פשוטים. בדיוק כמו שהוא יוצר אמנות דיגיטלית לו-פאי, אלבום זה הוא זיכרון ערפילי, כמו הופעה חיה ישנה של ביל אוונס במסעדה, רק שכאן, האורחים היו מפסיקים לדבר, לאכול, רק כדי להקשיב.

שיר צרפתי:

רוח חמה מנפחת את הלב,
מרעידה את הברושים.
הירח הגדול מדי, קרוב עד כדי מגע,
מאיר את השאריות של לילות אחרים.
אני רואה אותך, מטושטשת משיער צף
ושתי כתמים כחולים
שחודרים אותי בעדינות, לאט.
שיר צרפתי יוצא מפי,
מאלכוהול וטבק...
האם אנשים שאוהבים זה את זה נושמים ריח טוב?

כשמקשיב לעצמו שוב, הפסנתרן תופס את נגינתו כטיסה שוצפת, דחיפה של מולקולות קדומות* הזורמות ביקום הפנימי, החומר הרגיש של היות-בעולם. רכות, דמעות, אנחות, שאגות כוח, תשוקה, כעס או שמחה. גם כעסים שמחים. קיפאון רוחני, הנמשך עד לתשישות. רבבות של התמוטטויות קטנות של פיסות עצמי.

צלילים דוחפים את האוויר והרגשות בינינו, בגלים קונצנטריים, כדי לרשום את פסקול המקורי של סרט שלא קיים. החיים. מודעות דמדומית, עם מחצית המוח דבוקה למציאות והמחצית השנייה חולמת ערה, בלי אלכוהול, בלי עשב. לא תמיד. העפעפיים עדיין דבוקים מחלומות הלילה הקודם. השמש בעיניים, פותח את דרכי לחזרה כמעט עיוור, ארוג בין הצללית החסרת פנים של העוברים, החתוכה נגד האור. כך אני מנגן.

אם, בזמן הנגינה, מקשיבים לעולם הפנימי, הוא הופך לטרנס קל בו שפה ללא מילים צומחת בך, וסביבך, הרבה תמונות מחייך כולם, מספרים וויברציות, רגשות ובזקי בהירות חולפים. משהו בפעולה,* לא נוצר על ידך, אבל גם נוצר עם משהו ממך, ממך הרבים.

מה? איזה? מי? איזה מוזיקה לעשות כששורשיך נמתחים בין צפון-מזרח פולין, אוקראינה ליד קייב, צרפת של סן-שמון ומעבר, והמושבה לשעבר קמרון, על גדות נהר סנאגה?

עבד כמוזיקאי וכאמן פלסטי במספר פרויקטים: רוק אנדרגראונד גל חדש, רביעיית ג'אז, תזמורת כלי נשיפה היברידית ונסיונית עם חיישנים אינטראקטיביים, לייבל מוזיקה אלקטרונית, רביעייה ווקאלית א-קפלה, שירים אלקטרופופ ניסיוניים, מוזיקה לתיאטרון ומחול, ותערוכות רבות של אמנות דיגיטלית עכשווית.

מוזיקה זו עובדת טוב גם כשמסתכלים בשמיים, מעוננים או מלאי כוכבים, יום עירוני שטוף שמש, שדה כפרי גשום...

עבודות נוספות:
אמנות ויזואלית דיגיטלית: www.miground.paris/baloste1
פרויקטים מוזיקליים וקוליים נוספים: www.miground.paris/music